יום שלישי, 16 בדצמבר 2008

זרעי חיוכך המנצים אקראי









פרפרי נשימתך

רקמת פארי עורך
זרעי חיוכך המנצים אקראי
(כמו גם רוך שיערך)
יחד נאגדו
נטווים באחי נעם
פרי אהבתי

שפתייך פיכו מלמלת
דבש ותבלינים
הבל הרהורי בך
עקצץ בי חושים
גם,
יחפות צמיחתך
פסעה בי
שבילי נפש
נסתרים

אגלי בכייך כה מושלמים
שדה ריסיך צל מאלוה-ים
אדמומית פרי לחייך
גווני נשימתך
הינומת שנתך
כולם המה נקווים
אל אגמי עיניים
זהובי חופים
של רכות
וניצני
חיים

אופק כנעני זוהר מלים
של נוף אדם וטבע נפש
לאט בי נעימות
עת עירסלתיך חום גוף
בלחש לטף משנתן
זימנו הן זכרונות
של איש נודד
של שמש תום ופריחות שקופות
שוברי גלים, צדפים, הבטחות
תופיני אהב אם
נעורים נפקדים
בריאות וסופים
צחוק ילדים
אגר כיסופים

לחש אהב משנתן
נמנם בך חדרי לב
עד הולם מלמולייך
הרך כל כך
גולש פתאום
כעדר רחלים תפוח לחי
אל עמק התנומה
אל גיא
חלמוני חלום

(היום, כבכל יום, אחינעם בתי הקטנה, מתרצה אנוכית לגמרי ועוצמת השתיים, רק לבינתיים. עד שאתרחק. ואז תצטחק. תפהק. תצעק. היום, כבכל יום)


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה